ימית אורביןהפסיכולוגיה ההתפתחותית היא ענף העוסק בהתנהגויות האופייניות לכל גיל, מיום הלידה ועד למוות. היא עוסקת בהיבטים שונים של ההתפתחות – הקוגניטיביים, הגופניים, החברתיים, הרגשיים, המוסריים – וכן ביכולות כגון פתרון בעיות, רכישת שפה, הגנה מושגית, הבנה מוסרית, גיבוש הזדהות ועוד
תפקידו של הפסיכולוג ההתפתחותי הוא לטפל בבעיות התנהגותיות, חברתיות ונפשיות אצל ילדים. הוא אמנם מטפל בילד, אך לאורך הטיפול, גם הוריו של הילד יקבלו ליווי מהפסיכולוג ההתפתחותי.
ענף הפסיכולוגיה ההתפתחותית עוסק בשאלות מפתח רבות וביניהן: האם ילדים ומבוגרים שונים או שלילדים חסר הידע והניסיון שעליו מתבססים המבוגרים? האם ההתפתחות של הילדים נוצרת דרך התאמה הדרגתית של ידע או דרך מעברים בין שלב חשיבה אחד למשנהו? האם ילדים נולדים עם ידע בתחומים מסוימים או שהם רוכשים את ההבנה באמצעות הניסיון וההתנסות שלהם בעולם? האם התפתחות הילד מונעת מהקשרים חברתיים או מהבסיס הגנטי של הילד?
במאמרים הקרובים, נתמקד בשלושה הוגים מרכזיים בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית – דונלד וויניקוט, ג׳ון בולבי ומרגרט מאהלר. שלושתם התמקדו בהתפתחות העצמי במהלך הילדות. המאמר הנוכחי, יעסוק בתורתו של דונלד וויניקוט וידון במונחים המרכזיים שטבע – האם הטובה דיה, העצמי האמיתי והעצמי הכוזב – ובקשר ביניהם.
מי אתה, דונלד וויניקוט?
דונלד וודס וויניקוט (1896-1971) היה רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי אנגלי, שהלך בעקבותיהם של זיגמונד פרויד ומלאני קליין ופיתח את הטיפול הפסיכולוגי בילדים באמצעות משחק. אל עולם הפסיכואנליזה, התוודע וויניקוט מקריאה מקרית בספרו של פרויד ״פשר החלומות״.
וויניקוט כתב מאמרים וספרים רבים, אך לא הייתה לו משנה סדורה. הוא עסק רבות בניסיון להבין את עולמו הפנימי של התינוק, והפסיכולוגיה שלו מאופיינת כפסיכולוגיה של יחסים, כשההתמקדות שלו היא ביחסים בין התינוק לאימו.
טענתו העיקרית של וויניקוט היא שאין לראות את התינוק כשלעצמו, אלא רק בהקשר של אימו. לפיו, תינוקות נולדים כחומר בעל פוטנציאל במצב של חוסר אינטגרציה, והתהוותם לכדי אנשים בוגרים בעלי נפש מפותחת תלויה בהימצאותה של אםֿ המאפשרת לתינוק להיווצר. למעשה, יש לראות את התינוק רק בהקשר עם אמו, משום שכל התהוות זהות האישיות של התינוק מותנית בהימצאותה של אם המאפשרת לו להיווצר כיחידה אינטגרטיבית.
חשיבותה של דמות האם אצל וויניקוט
כאמור, וויניקוט טוען כי בראשית החיים, מבחינת הנפש, התינוק אינו קיים בזכות עצמו, אלא כחלק מיחידת אם – תינוק. משמעותה של טענה זו היא כי התהליכים הראשוניים אינם מתרחשים בתוך התינוק, אלא בקשר שבין התינוק לבין אמו (או המטפל העיקרי שלו). בכך, מבטל וויניקוט את התיאוריות של קודמיו לגבי הנעשה בתוך נפשו של התינוק, ומפנה את הזרקור ליחסיו הדיאדיים של התינוק עם אמו.
וויניקוט טבע את המושג ״מושקעות אימהית ראשונית״ – לתיאור החוויה הרגשית של האם בשבועות הראשונים לאחר הלידה. מושג זה, המתאר מצב של רגישות מועצמת, נטבע במאמר משנת 1956, והשפיע על השיח בגישת יחסי אובייקט ועל השפה הפסיכואנליטית. בנוסף, בטביעת המושג, העניק וויניקוט מעמד משמעותי לא רק למצב התינוק, אלא גם לתהליך אותו עוברת האם. הוא טען כי גם לאחר הלידה האם ממשיכה להתייחס לתינוק כחלק מגופה, וכך מתאפשר לה לשמור על אשליית חוסר הנפרדות, וליצור המשיכות ורציפות לחוויית ההיריון.
האם הטובה דיה
וויניקוט מבחין בין אם טובה דיה לבין אם שאינה טובה דיה. האם הטובה דיה, מתאימה את עצמה לצרכי התינוק. היא מסוגלת להיענות למחוות הספונטניות של התינוק, ואינה שמה את צרכיה לפני צרכיו. בתחילת חייו של התינוק, ההתאמה מושלמת, וככל שהתינוק הולך ומתבגר, ההתאמה מתמעטת. בזכות המענה המוצלח לצורכי התינוק ולהתנהגותו, האם מאפשרת לו לפתח תחושת כל יכולות בריאה, עליה הוא מוותר בהדרגה, כשהוא מפתח את בוחן המציאות.
ילדה של האם הטובה דיה יפתח את העצמי האמיתי – הארגון המנטאלי הראשוני המופיע בינקות – בהתבגרותו את היכולת להיות לבד. שורש היכולת הזאת נבנה במהלך הילדות המוקדמת, והוא מהווה את אחד הסימנים החשובים לבשלות רגשית. בתהליך ההתפתחות של היכולת הזאת אצל הילד חסר הבשלות, הוא נתמך על ידי נוכחותה של האם, ולאחר השלמת התהליך, הילד מסוגל ליהנות מזמן אותו הוא מבלה לבדו.
האם שאינה טובה דיה
לעומתה, האם שאינה טובה דיה כושלת במתן הסביבה המושלמת, או בביצוע ההתרחקות ההדרגתית מהילד. בכך, היא מחלישה את התפתחותו הרגשית. לפי וויניקוט, קיימים שני סוגי כשלים. האחד, חוסר היכולת להיענות לצרכי התינוק כאשר הוא במצב ערות, והשני, התערבות במצב המנוחה של התינוק.
שני הכישלונות הללו בטיפול האימהי נחווים עבור התינוק כהתערבות מפחידה וחודרנית, והם עלולים להוביל ליצירת עצמי מזויף ולתחושת כיליון של העצמי.
תינוקה של האם שאינה טובה דיה עשוי לפתח תחושה של הכחדת העצמי, ולא להיות מסוגל להתמודד עם תסכולים. הוא עשוי לחוות את אמו כישות חודרנית – ייתכן שהיא תתבע מהתינוק להגיב כאשר הוא במצב רגוע, וייתכן שהיא תכפה עליו לנטוש את משאלותיו ולעצב עצמו לפי מה שהסביבה מספקת לו. כך, יוצרת האם שאינה טובה דיה שבר בחוויתו של הילד, והוא נכנע בפני התנהגותה ומתחיל לפתח את העצמי הכוזב, שמיועד להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו מפני ניצול.
מאת: פורטל “הנפשות הפועלות”
למעבר לקריאת מאמר בנושא פסיכולוגיה התפתחותית – ג׳ון בולבי
למעבר לקריאת מאמר בנושא פסיכולוגיה התפתחותית – מרגרט מאהלר
תמונה:storyblocks
